הארכיון לתולדות רחובות
hublot replica uk | audemars piguet replica sale | hublot replica uk | replica watches sale
חדש באתר !
פרויקט תיעוד פני העיר 2017-2016
הפרויקט הוא מיזם תיעודי של הארכיון לתולדות רחובות, ומטרתו לתעד את המבנים הקיימים ברחבי העיר רחובות .
מרחב התיעוד שנבחר הוא של היישוב, בגבולות שהתעצבו עד לשנת 1950, השנה בה הפכה רחובות לעיר.
הבתים מתועדים הן בצילום והן על גבי מפה.
כל בית מצולם ממספר כיוונים וכן בתקריב לפרטים במבנה.
את הבתים מצלם ד"ר יואל פיקסלר, ממתנדבי הארכיון, והתצלומים עולים לאתר הארכיון לפי הכתובת המדויקת.
הפרויקט הוא מיזם מתמשך - התמונות ופרטים על הבתים ימשיכו לעלות באתר ובמפה לאורך כל שנת 2017 .

ד"ר אדי שוויצר, 1987-1897
ד"ר אדי שוויצר, נולדה ב- 1897 בגלוגאו [1], בת זקונים למשפחה שומרת מצוות, ולה שני אחים ואחות. אביה ואמה היו מורים ואת ילדיהם לימדו בבית. כבר מגיל צעיר מאוד ידעה ד"ר שוויצר מספר שפות וקראה באופן שוטף ספרות גרמנית, אנגלית וצרפתית. בגיל 17 החלה ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת מינכן. הצטיינה בלימודיה ובספורט, והייתה אלופת מינכן ברכיבה על חד אופן. לאחר שסיימה את לימודיה ב- 1927 במינכן, התמחתה במחלות ילדים בברלין, בבי"ח "שאריטה" אצל פרופסור אדלברט צ'רני הידוע. היא החלה לעבוד כרופאה בבית החולים לתינוקות בברסלאו [2]. בין מוריה באוניברסיטת מינכן היה הפרופסור ריכרד וילשטטר [3]

בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהייתה עדיין ילדה, נהרג אחיה הגדול בחזית המזרחית נגד הרוסים. מספרים שבאותו לילה חלמה שאחיה בא הביתה להגיד לה שלום. כאשר שמעה על מותו של האח נעלמה מהבית, לאחר חיפושים רבים נמצאה בוכה בבית הכנסת של העיירה. מאותו יום הפכה לצמחונית ופיתחה יחס מיוחד לבעלי חיים ואפילו לחרקים ולשרצים.

בשנת 1939 עלתה ד"ר שוויצר ארצה. אחותה רחה פריאר, שייסדה את ארגון "עליית הנוער"  שלחה אותה כמלווה לקבוצת נערים שעלתה ארצה באמצעות הארגון.

כשהגיעה ארצה שוכנה ד"ר שוויצר ב"בית החלוצות" בתל-אביב. היא לא סיפרה שהיא רופאה משום שחשבה שחייבים לעבוד בחקלאות, ויצאה לעבוד בקיבוץ אשדות יעקב בגינות הנוי. המזון בקיבוץ, לא התאים לה כצמחונית, ואולי גם האקלים הקשה והיא חלתה במחלת עור ואושפזה בבית חולים "העמק".

אחרי שהשתחררה מבית החולים עברה לקריית ענבים, כאן הציגה את עצמה כאחות, משום שלא רצתה לזכות ביחס מיוחד. "כך נהגה כל חייה, הייתה צנועה," אמר אחיינה שלהבת פְרַיֶאר ממכון וייצמן, וסיפר כי - "בשנת 1940 יצאה לעבוד בלוביה על יד יבניאל בגליל כי שמעה שצריך שם רופאה וגרה בתוך ליפט (מכולה), כי עדיין לא היו מספיק בתים ביישוב והיא לא רצתה לכפות עצמה על אנשיו".

בשנת 1942 קיבלה עבודה במסגרת קופת חולים עממית (משנת 1974 קופת חולים מאוחדת)  במושבה משמר הירדן. היא לא טיפלה רק באנשי המושבה, אלא יצאה גם לכפרי הערבים  הסמוכים. תושביהם קיבלו אותה כמלכה. אנשי המושבה לא ראו בעין יפה את היחסים בין הרופאה לערבים, בעיקר כשהערבים חזרו וחיבלו ביישוב, והילכה השמועה כי לפעמים עשו זאת גם אנשים שהיא טיפלה בהם. כשחלו בקדחת כמה מאנשי המושבה, וביניהם ד"ר שוויצר (חלקו הצפוני של אגם החולה היה אז ביצה), היא נסעה מידי פעם לטבריה כדי לקנות על חשבונה כינין לאנשי המושבה ולה.

בשנת 1945 קיבלה ד"ר שוויצר עבודה כרופאת ילדים ראשונה ברחובות. בהתחלה היא גרה בבית משפחת קליבנר (עמיעד), ומאוחר יותר כאשר התפנה צריף בחצר ביתה של המשפחה, היא שכרה אותו  ובו גרה עד ערוב ימיה. ד"ר שוויצר לא נישאה מעולם. למרות שבימים ההם ברחובות להיות רווקה בת 48 לא היה דבר מקובל, אף אחד לא חקר אותה יותר מידי בנושא. "היא הייתה ונשארה רווקה נצחית", אמר שלהבת והעלה השערה, "יכול להיות שמשהו השפיע עליה עוד בילדותה ולכן לא נישאה, או פשוט לא רצתה להינשא". זה לא הפריע לה - "יש לי המון ילדים, אלה שאני מטפלת בהם", נהגה לומר בחיוך. מספרים שהייתה יוצאת ביוזמתה לבקר ילדים חולים ולהתעניין בשלומם ובכיסי בגדיה היו לה תמיד ממתקים לשמח אותם.

אישה מיוחדת הייתה ד"ר שוויצר. יום גשום אחד צלצלה אליה ידידה שלה ושאלה איך היא מסתדרת בצריף שלה, ונדהמה לשמע התשובה: "פתחתי מטרייה והמיטה נשארה יבשה". מתברר שכאשר גג הצריף דלף הייתה ד"ר שוויצר פותחת מטרייה מעל מיטתה ונרדמת. מערכת החשמל בצריף הייתה רעועה ולא פעם הצריף פשוט התחשמל. לד"ר שוויצר זה לא הפריע. מי שרצה לעזור אחרי שראה מה שקורה בצריף נתקל בסירוב. קרובים ושכנים שהיו באים לביקור ורואים שמשהו מקולקל או חסר היו מתגנבים בחשאי ומתקנים את מה שצריך. במיוחד כעסה על השכן יוסף בריל, שפעם, בקיץ, ראה אותה יוצאת העירה, הוא התגנב לביתה וביום אחד בנה לה מרפסת. היא לא סלחה לו לעולם על כך ובכל הזדמנות הזכירה לו את זה.

את ארוחת הבוקר שלה אכלה בקביעות במסעדת "אגד" בתחנה המרכזית של רחובות, מקום המרוחק כמאה מטר מהצריף שלה. היה לה שולחן קבוע. במהלך ארוחת הבוקר הייתה  מסדרת את הדואר היומי שלה ועוברת עליו. אחר כך הולכת לעבודתה במרפאת קופת חולים מאוחדת. אחר הצהרים הייתה יוצאת ביוזמתה לבקר ילדים חולים ולהתעניין בשלומם.

במשך שנים רבות נהרו תושבי רחובות אל ד"ר שוויצר כדי להביא את ילדיהם לטיפול, גם לצריף שלה וגם לקופת חולים מאוחדת. בשבילם היא הייתה רופאה מיוחדת במינה. "הדיאגנוזות שלה היו מדויקות להפליא" סיפר בעל בית מרקחת ותיק ברחובות. "לפעמים הייתה מעירה אותי באמצע הלילה ולפעמים התקשרה בערב שבת או בשבת שאפתח לה את בית המרקחת כדי להביא תרופה לחולה הזקוק לה. לפעמים הייתה מבקשת ממני לתת תרופה לחולים שלא היה להם כסף והיא בעצמה הייתה משלמת עבור התרופה אחר כך. כשהייתה מגיעה לחולה חסר אמצעים הייתה עוברת קודם כל אצלי ולוקחת ממני תרופות עבורו. גם במשפחתו טיפלה", הוסיף אותו רוקח. "פעם שאלה אותי אם יש לי פרדס. הסבירה לי שלבן שלי חסר ויטמין C והוא צריך לאכול תפוחי זהב.  אף פעם לא האמנתי במושג "ל"ו צדיקים", אבל היום אני בטוח שהיא אחת מהם" .

אין רופאים כאלה היום. מהחולים הרבים שהיו מגיעים אליה גם בשעות היום וגם בשעות הלילה סירבה לקבל כסף. גם מתנות סירבה לקבל ואם קיבלה נהגה בדרך כלל להעביר אותם לנזקקים. למתנות שנתנו לה ונשארו אצלה העניקה יחס מיוחד. הם הוצבו בפינה מיוחדת בצריף. שלהבת זכר שפעם נפל אגרטל שקיבלה במתנה ונשבר, במשך שבועיים חיפשה בחנויות אגרטל דומה עד שמצאה והעמידה אותו במקום האגרטל שנשבר. לא תמיד הגיעו החולים לביתה. לעתים התקשרו אליה וביקשו שתבוא לבקר חולה, אז הייתה לוקחת מונית, על חשבונה, ומגיעה לבית החולה. שכנה יוסף בריל זוכר שבערב שבת אחד התקשרו אליה משכונת קריית משה. היה שם ילד חולה מאוד. זה היה בחורף ובחוץ ירד גשם זלעפות. ד"ר שוויצר לקחה מונית ונסעה לביתו של הילד. באמצע הלילה חזרה משם ומוקדם בבוקר למחרת, שוב לקחה מונית ונסעה אליו לראות מה שלומו. כשהגיעה לשם מצאה אותו ואת בני משפחתו ישנים בשלוה. חייכה בשביעות רצון וחזרה לצריף.

משפחות רבות רצו להודות לה ולא ידעו איך. לבסוף הוקמו על ידי המשפחות שני חדרי ילדים בבית החולים "קפלן" שנקראו על שמה.

האגדות על האבחנות המדויקות שלה הגיעו עד לירושלים. בין השאר מספרים על בנו של ד"ר משה רשפון. נולד לו בן שסבל מאיבוד משקל ואושפז בבית החולים "הדסה", אך האשפוז לא עזר. ד"ר רישפון ששמע על ד"ר שוויצר ביקש משלהבת, שהיא תבדוק את התינוק. כששמעה על כך רצתה לנסוע לירושלים. פריאר התנגד, וההורים עם התינוק באו אל ד"ר שוויצר לרחובות. הסתכלות חטופה באם ובתינוק הספיקה לה. אחרי שאלות אחדות כבר רשמה מרשם והדריכה את האם המופתעת ששאלה, אם לצורך בדיקה כזו הייתה צריכה לבוא מירושלים,  "לפחות תתני לי את מספר הטלפון שלך"  ביקשה האם מד"ר שוויצר. "את לא זקוקה לזה תעשי מה שאמרתי לך והילד יבריא" אמרה ד"ר שוויצר, "אבל אם את מתעקשת קחי". אחרי שבועיים התקשרה האם רק כדי להודות לד"ר שוויצר.

גישתה הרפואית, שאמרה שיש לעודד את כושר ההתנגדות של הגוף לגורמי מחלה חיצוניים ולתת תרופה רק במידה ויש סכנה שהגוף לא יוכל להתגבר על המחלה בעצמו, זכתה להכרה אצל רופאים רבים. אחד מהם הוא אחיינה השלישי, פרופסור זרם פריאר, מנהל מחלקת הילדים של בית החולים "שערי צדק" בירושלים. אחיו שלהבת סיפר, שבימים שהמשפחה הייתה מתכנסת אפשר היה לראות כיצד יושבים זרם ושוויצר שעות ודנים על רפואת ילדים.

רופאים סיפרו שבמשך שנים ישבה וחקרה ד"ר שוויצר מחלות ילדים כדי לדעת מתי בדיוק יש לחסן את הילד מתוך הנחה שמתן החיסון בזמן נכון (לא מוקדם ולא מאוחר מדי) יעזור לילד להתגבר על המחלה והוא יהיה מחוסן לגביה בעתיד.

מי שעבר בערב על יד הצריף שלה יכול היה לראותה רכונה על ספר שהיא קוראת בעזרת זכוכית מגדלת. בדרך כלל הייתה זאת ספרות רפואית מקצועית ועדכנית. לא פעם קרה שכאשר שמעה על רופאים שנתקלו במחלות לא מזוהות הייתה שולחת להם קטעים מספרות מקצועית, שלדעתה יוכלו לעזור להם.

גם מה שקרה מחוץ לרפואה עניין אותה מאוד. במהלך ארוחת הבוקר הייתה קוראת בקפידה את ה"ג'רוזלם פוסט". על נושאים שגרמו לה נחת או הרגיזו אותה, נהגה להגיב במכתבים למערכת. גם רשויות ומוסדות ספגו לא פעם מחמאות או "גערות" על נושאים שהציקו לה.

כשראתה ילדים מכים כלב או חתול צעקה עליהם ואמרה שצריך לקרוא למשטרה. היא מעולם לא הרגה זבובים, גם נמנעה מלרסס בצריף עם פליט, והשכנים היו עושים זאת במקומה. כאשר היה איזה זבוב שהפריע לה הייתה פשוט לוכדת אותו בעזרת כוס, כשהיא מכסה את הפתח בידה ומוציאה אותו דרך הדלת. "עוד לפני שהספיקה לסגור את הדלת היה הזבוב נכנס בחזרה ואיתו עוד שלושה", סיפר שלהבת. עם עכברים היה הסיפור דומה. והשכנים היו נאלצים לעשות עבורה את מלאכת ההשמדה. האימרה: "לא מסוגלת לגעת אפילו בזבוב," הייתה אצלה כמשמעה.  אמר מישהו שהכיר אותה בילדותו: "היא לא הייתה מסוגלת להזיק לאף אחד לא לבעלי חיים ואפילו לא לחרקים."

הגנבים ברחובות לא התחשבו בטוב לבה של ד"ר שוויצר. הצריף שבו גרה נפרץ עשרות פעמים. למרבה האירוניה היו הפורצים בדרך כלל ילדים. "לא היו שם דברים יקרי ערך" הסביר שלהבת. "הם לא לקחו דברים יקרי ערך, אבל בעיניה הם היו יקרים מבחינת המשמעות שלהם ולא בגלל שווים הכספי. אי הסדר שהשאירו אחריהם הפורצים ממש פגע בה. בהתחלה היא הודיעה על כל פריצה למשטרה. אחר כך התייאשה. כשהתלונות לא עזרו שלחה למחלקת החקירות של משטרת רחובות את הספר "אמיל והבלשים", וצירפה אליו פתק בו נכתב- "אולי תלמדו משהו". אולי זה דרבן את אנשי המשטרה. אחרי שבוע שוב נפרץ הצריף, והפעם נתפסו הפורצים וזוהו על ידי ד"ר שוויצר. היא הסבירה להם שאי הסדר אחרי הפריצה גורם לה לאי נחת ואחר כך ביקשה מהשוטרים לשחרר אותם. אחרי שביטלה את התלונה נגדם.

למרות שהייתה קומוניסטית בנפשה, לא הייתה חברה במפלגה כלשהי. ב- 1977 מאסה בשלטון המערך, ובוחרי העיר רחובות זוכרים כיצד עברה מחנות לחנות בעיר ועשתה תעמולה למנחם בגין. אחר כך במלחמת "שלום הגליל", כתבה לבגין וציינה שהתאכזבה ממנו ומהליכוד.

כאשר נתקלה בעובדי העירייה שעשו את עבודתם בצורה טובה, הייתה מתקשרת לראש העיר ומבקשת שתוענק להם הערכה. "מגיע להם" הייתה אומרת. "ולא משנה אם מדובר בפועלי ניקיון, העיקר שהם עובדים טוב."

עד סוף ימיה התעקשה שלא ירחמו עליה, שלא תכביד על אף אחד, גם לא על משפחתה הקרובה. גם כשהזדקנה מאוד והיה קשה לה לתפקד לא סיפרה לאיש על קשייה. שלהבת סיפר שפעם בא ומצא אותה אוכלת  פרוסת לחם ועגבנייה. היא הייתה עייפה ולא התחשק לה להכין לעצמה אוכל. "מאותו יום", סיפר, הקפיד לקחת אותה פעם ביומיים לאכול במסעדה הסינית. למרות התנגדותה, היה תמיד משלם עבור הארוחה. כדי לא להכביד עליו ולחסוך בהוצאותיו הסכימה לאכול רק מרק ירקות. ומשום כך היה חייב לשתף את המלצרים בקנוניה נוספת שלו. את האורז המיועד למנה העיקרית היו מביאים לו יחד עם המרק, תמיד היה לו אותו סיפור "צריך להרטיב את האורז כדי שיהיה רך" היה אומר ושופך לה אורז לתוך המרק כדי להעלות את הערך התזונתי שלו.

בשנותיה האחרונות, כשקשה היה לה לעלות במדרגות המובילות מהכביש לצריף לא ביקשה דבר. שלהבת כתב מכתב לראש העיר, יחזקאל הרמלך, ויחד עשו "קנוניה", שלפיה תודיע העירייה שהמדרגות חייבות במעקה ביטחון. שלהבת הודיע כי ישלם עבור מעקה הביטחון שתתקין העירייה. אחרי כמה ימים הוא קיבל מכתב תשובה מהרמלך כי העירייה יכולה במצפון נקי לעשות מחווה כזו על חשבונה. עד יומה האחרון האמינה ד"ר שוויצר שהמעקה נעשה בהוראת העירייה.

בתקופת חייה האחרונה נעשתה ד"ר שוויצר עייפה וחולנית. למרות זאת לא סיפרה לאיש מבני משפחתה. פרופסור אברהם בלאוגרונד ממכון וייצמן מצא אותה מתפתלת מכאבים בבית החולים קפלן. למרות שהייתה רופאה ויכלה לנצל את מעמדה ישבה בתור כמו שאר החולים. בלאוגרונד צלצל לשלהבת וסיפר לו את שראה בבית חולים קפלן. רק אז הבינו במשפחתה כי היא חולה מאוד. שלהבת העביר אותה לירושלים, לאחיו פרופסור זרם פריאר ולאחותו מעין לנדוי שיטפלו בה עד יומה האחרון.

את ימיה האחרונים עשתה בבית אחייניתה, מעין, בחדר מיוחד שהכינה לה המשפחה. משפחתה הייתה לצדה כל העת וטיפלה בה. אדי לא אהבה זאת וביקשה שיעבירו אותה לבית אבות. בהזדמנויות שונות אמרה לבני משפחתה שסעדו אותה: "אני רוצה למות, כדי לא להכביד עליכם". כשעוד יכלה לשבת, ביקשה מעין להביא לה לשתות והחלה לשאול אותה מה היא רוצה, וד"ר שוויצר הנידה בראשה: תה – לא, מיץ תפוזים – לא, קפה – לא, חלב – לא, אז מה כן? "שמפניה, צריך ליהנות מהחיים עד הסוף" אמרה.

קרוביה סיפרו שבמשך כל חייה הייתה גם "שובבה גדולה". אחת שאוהבת להתבדח. פעם אחת עשתה את זה על חשבון ארנסט ארנשטיין שהיה ידיד קרוב שלה. "מזכירי האישי" כפי שכינתה אותו. כשהתקשתה בכתיבה ובקריאה היה עושה את זה עבורה. באחד המכתבים שכתב עבורה ארנשטיין והיה מיועד לחברותיה, ציינה ד"ר שוויצר ש"המזכיר האישי" שלה מכיר את יחסיה עם חברותיה כל כך טוב שאחרי מותה יוכל להמשיך את ההתכתבות איתן.

ב- 20 במרץ 1987 נפטרה. ומאז פטירתה ועד הריסתו, נותר הצריף ברחוב טלר מספר 1 ברחובות, סגור. ד"ר אדי שוויצר, שבמשך שנים ריפאה דורות של משפחות בעיר, הורים בנים ונכדים רופאת הילדים הראשונה של רחובות, לא גרה בו יותר. הזקנה ניצחה גם את הרופאה שזכתה, בין השאר, לתואר "יקירת רחובות"  על תרומתה ומעשיה הנאצלים.
 
הערות:
[1] גלוגאו, glogau לפנים הייתה בחבל שלזיה בגרמניה. אחרי מלחמת העולם השנייה השתנה הגבול והעיר
נמצאת כיום בפולין בשמה גולוגוב glogow.  
[2] ברסלאו, לפנים בגרמניה והיום ורוצלב פולין.
[3] ריכרד וילשטטר, זכה בפרס נובל לכימיה. בספר "הוורד הלבן" של פרופסור ינינה אלטמן, נכתב כי למרות בקשתו של חיים ויצמן, ריכרד לא נשאר במכון זיו ולאחר שנשא את נאומו עזב את המקום וחזר לגרמניה.

מקורות:
.1    "הד"ר אדי שוויצר" עיתון ערים מאת מיכאל רוזוליו 1987
.2    מעין לנדוי- פריאר
.3    שלהבת פריאר
.4    רופאיה של ארץ-ישראל, 1948-1799 פרופ' נסים לוי, יעל לוי
 
חקר וכתב - צביקה תדמור