הארכיון לתולדות רחובות
hublot replica uk | audemars piguet replica sale | hublot replica uk | replica watches sale
חדש באתר !
פרויקט תיעוד פני העיר 2017-2016
הפרויקט הוא מיזם תיעודי של הארכיון לתולדות רחובות, ומטרתו לתעד את המבנים הקיימים ברחבי העיר רחובות .
מרחב התיעוד שנבחר הוא של היישוב, בגבולות שהתעצבו עד לשנת 1950, השנה בה הפכה רחובות לעיר.
הבתים מתועדים הן בצילום והן על גבי מפה.
כל בית מצולם ממספר כיוונים וכן בתקריב לפרטים במבנה.
את הבתים מצלם ד"ר יואל פיקסלר, ממתנדבי הארכיון, והתצלומים עולים לאתר הארכיון לפי הכתובת המדויקת.
הפרויקט הוא מיזם מתמשך - התמונות ופרטים על הבתים ימשיכו לעלות באתר ובמפה לאורך כל שנת 2017 .

בתיה מקוב

בתיה מקוב הייתה ממייסדי רחובות. סיפורה המרשים ויוצא הדופן מזכה אותה בתואר "הפמיניסטית הראשונה" של רחובות. היא גם זכאית להימנות בין הנשים המיוחדות ו"הפמיניסטיות" של העלייה הראשונה.

בתיה נולדה ב-1840 בבריסק לתנחום ולמרים-אסתר אפפל. היא נישאה לאברהם מקוב, והזוג חי בכפר טרספול, ליד ברסט-ליטובסק, שם נולדו עשרת ילדיהם. הייתה זו משפחה יהודית מסורתית אמידה, שהתקיימו בה אלמנטים של חיים נאורים וחופשיים. אך אברהם הלך והקצין בדתיותו (עקב אירועים טרגיים במשפחתו), התרחק מחיי המעשה עסק רק בלימוד תורה. בתיה הייתה המפרנסת – היא ניהלה עסקי מסחר נרחבים של יערות, מטעים וכן מפעלי סיגריות, עורות ויי"ש.

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 נחשפה בתיה למגמות החדשות ולהתארגנויות החדשות בקרב יהדות מזרח אירופה, כמו אגודת "חובבי ציון" ובעיקר אגודת "מנוחה ונחלה" שהוקמה בוורשה בראשית 1890, וחבריה ביקשו להתיישב בארץ-ישראל וליצור מושבה עצמאית. בתיה מקוב, והיא בת 50, החליטה בהתלהבות לעזוב את כל עסקיה, לקנות חלקה בארץ-ישראל ולעלות ולחיות בה, עם ילדיה. בעלה, אברהם, התנגד בחריפות לרעיון, סירב לו – וכפי שמספר לנו משה סמילנסקי – ראה בכוונותיה של בתיה מעשה טרוף. הוא זימן אותה לדין תורה בפני הרב, בטענה שדעתה נטרפה עליה. בתיה השיבה – אומר סמילנסקי - " לפי דין ישראל, אישה שנטרפה דעתה עליה, בעלה פטור ממנה בלי גט ... ובכן, בעלי פטור ממני, וממילא גם אני ממנו ".

אמרה ועשתה- בתיה חיסלה את עסקיה בחוץ לארץ, קנתה 240 דונם מאדמת דוראן (עליה הוקמה רחובות) מחברת "מנוחה ונחלה", ועלתה (לא כחברת "מנוחה ונחלה אלא כאחת מה"יחידים") עם חמשת ילדיה הצעירים והלא נשואים. בעלה וחמשת הילדים הנשואים נשארו ברוסיה.

בי"ט בכסלו תרנ"א (חורף 1890) התכנסו 16 בעלי הנחלות הראשונים של רחובות, לאסיפה ראשונה ובחרו ועד למושבה. ביניהם הייתה בתיה מקוב- "טיפוס מצוין", כפי שמגדיר אותה לוין אפשטיין בזיכרונותיו- "אשת חיל במלוא מובן המילה".

הן פרוטוקול אותה ישיבה והן מסמכים בני אותה התקופה מדגישים, בציינם את בתיה מקוב, כ"האישה בתיה מקוב", ללמדך, כי מדובר במצב יוצא דופן. כבעלת רכוש, זכאית הייתה לבחור, אך כאישה לא יכלה להיבחר לוועד המושבה, למרות כישרונותיה, חוכמתה וניסיונה - אשר לכל הדעות- התאימו לתפקיד של חברת ועד.

בקשתו של הבן, יהונתן, מ- 1904, מלמדת על מעמד האישה באימפריה העותומאנית בתקופה זו : הבן מבקש מוועד המושבה להשתדל בפני השלטונות להעניק לאימו נתינות טורקית. הבן צריך לפנות בשם אימו, שאינה יכולה לעשות זאת, בשל היותה אישה.

אולם, ברחובות עצמה, ידעו גם ידעו מיהי בתיה מקוב, הכירו את כישוריה ואישיותה. החוש המסחרי וכושר הניהול בלטו מההתחלה. בתיה פיקדה ברמה על בניית הבית שלה ושל משפחתה, קבעה סדרים, ניהלה משא ומתן עם בעלי המקצועות, עקבה אחרי עבודתם, השגיחה עליהם, הפעילה את בניה ודאגה להשלמת המבנה. לאחר מכן, הייתה זו בתיה מקוב שהקימה את התנור הראשון לאפית לחם (טבון). התנור עבד לאורך כל שעות היום, ושימש, לפי התור, את כל משפחות המושבה. "כרם בתיה מקוב" היה מהראשונים ברחובות ונחשב לאחד מהטובים ביותר.

מנהיגותה של בתיה באה לידי ביטוי גם בעיתות מצוקה. בימי ראשית ההתיישבות, התגוררה המשפחה בבית לא-גמור, ללא גג, כי הרעפים איחרו להגיע במשך חודשים, אבל החזיקה מעמד בזכות נחישותה של אם המשפחה. כך גם בהמשך, בעת משבר כלכלי - למרות אמידותה של בתיה- בעת שהכנסות המשק נפלו הרבה מתחת לצרכי המחיה, הצליחה בתיה לצמצם בהוצאות עד מאוד, בלי להזדקק לעזרה מן החוץ וחילצה את משפחתה מהמחסור.

אופייה הדומיננטי של בתיה מקוב בא לידי ביטוי בדרך ניהולה את משפחתה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת מעורבותה בחיי צאצאיה. במסמכים שאספו בני המשפחה לקראת כינוסם, בשנת המאה ליסוד רחובות
 (1990), ישנן דוגמאות לכך:

בשנת 1909 כותב לבתיה בנה-בכורה, משה איסר שנשאר ברוסיה, ובעדינות מנומסת מבקש אותה כי לא תתערב בענייני השידוך של בתו (נכדתה של בתיה), שכן כל דור נוהג על פי נהגיו, ובעיקר חשוב, כי הורים לא יכתיבו לילדיהם את התנהגותם.

ב- 1895 מחתנת בתיה את בתה איטה מקוב עם בחיר לבה יוסף זילברשטיין. הסכם הנדוניה נחתם –איך לא- בין בתיה מקוב החותנת לבין זילברשטיין החתן וכולל העברת 60 דונם לרשות הזוג הצעיר, תוך פירוט התנאים וההתחייבויות ההדדיות. הסכם כלכלי כזה נמצא גם בעת אירוסי בנה יהונתן עם רישקה כהנוב, כשבתיה מקוב ושרגא פייבל כהנוב, אבי הכלה המיועדת, הם החותמים.

בהלכותיה במושבה, כותבת בתיה לוועד, בהזדמנויות שונות, ומבקשת שלא יעוקל רכוש משלה, שכן היא שילמה את התחייבויותיה במועד. כמו-כן, היא דורשת החזר שטר שמסרה, אשר לא קיבלה תמורה בעדו. על זכויותיה הכספיות יודעת בתיה לעמוד היטב.

כך גם בדרישתה לצדק: היא דורשת מהוועד למנוע מאחד הקולוניסטים (כינוי שנהגו לכנות בו את המתיישבים), שלא לתפוס חלקה לא-לו.

השקפותיה של בתיה מקוב בתחום המשקי-כלכלי היו מתקדמות. עניין זה מתברר, מהעמדה שנקטה ביחס לשיטת שיווק היין, תוצרת כרמי המושבה: היא הזדהתה עם קבוצת הצעירים שרצו בשיווק עצמאי, שלא דרך יקבי הברון רוטשילד, כנגד המבוגרים והשמרנים יותר, אשר ביקשו להבטיח את עתידם ע"י התקבלות תוצרתם ביקב הברון בראשון-לציון. גישתם של המבוגרים היא זו שהתקבלה. לעומת זאת, בתחום שמירת הדת ודרך החינוך, תמכה בתיה מקוב בגישה המסורתית של המבוגרים.

על גישתה העצמאית של בתיה אנו למדים גם מסיפור שמביא ראובן גורדון, איש רחובות. לפיו, הברון רוטשילד, שביקר ברחובות ב-1899 התרשם מאוד מן הגישה העצמאית של המתיישבים ומן העובדה שכמעט לא פנו לעזרתו, ותחת רושם זה הציע להם כמתנה לממן רופא ובית מרקחת במושבה. בתיה מקוב סירבה למתנה בטענה כי אנשים עצמאיים חייבים לדאוג בעצמם לבריאותם. (אין לסיפור זה תימוכין במקור אחר). קרבתה של בתיה לתחום הבריאות ניכרת גם מן העובדה שהכינה תכנית להקמת מוסד - מעין "קופת חולים".

משפחת מקוב היא משפחה ענפה וגדולה – יש שקראו לה "חמולה". התכתבות בין חיים מקוב הנכד לד"ר רוברט קרפלוס מוינה ב-1937 משחזרת את תולדות המשפחה על ענפיה הגיאוגרפיים עד אמצע המאה ה-17. יש סברה במשפחה כי מוצאה מספרד (והשם מקוב פירושו "מורנו קדוש וברוך" בראשי תיבות). אחרי גירוש ספרד הגיעו בניה לפולין (לחלק שהפך אחר כך לאוסטרי) וענף אחד התפצל ועבר לרוסיה. בתיה אפפל שהסתפחה אל המקובים, תרמה את תרומתה הייחודית למשפחה ולגידולה. הבעל, אברהם נשאר בגולה. בשנת 1895, חמש שנים לאחר הפרידה, במכתב לילדיו, נימק את הישארותו בחוץ לארץ במצב בריאותו הרעוע. זמן קצר אחר כך נפטר. אין אנו יודעים אם בני הזוג התגרשו באופן פורמאלי.

בתיה מקוב חיה ברחובות במשך 21 שנים והלכה לעולמה ב-1911, בגיל 71. השאירה אחריה צאצאים רבים, בנים ובנות, נכדים ונינים – עם רב.

מקורות:

גורדון, ראובן, תחת שמי רחובות, החברה המאוחדת לדפוס , תש"ך – 1961, ע"מ 33.

הלוי לוין- אפשטיין, אליהו זאב, זכרונותי, הוצאת האחים לוין-אפשטיין ושותפם, תל-אביב, תרצ"ב-1932, ע"מ 141, 149.

סמילנסקי, משה, משפחת האדמה, נרות נשמה, ספר ראשון, הוצאת עם עובד, ספריית לדור, תשי"ד, ע"מ 238-241.

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, 1969, כרך 18, ע"מ 5333-5334.

תיק משפחת מקוב, הארכיון לתולדות רחובות.
 
זכרונות מבית סבתא - בתיה מקוב/ כתבה: יהודית פסטרנק (נכדתה)
 
חקר וכתב - מר אביגדור גונן