הארכיון לתולדות רחובות
hublot replica uk | audemars piguet replica sale | hublot replica uk | replica watches sale
חדש באתר !
פרויקט תיעוד פני העיר 2017-2016
הפרויקט הוא מיזם תיעודי של הארכיון לתולדות רחובות, ומטרתו לתעד את המבנים הקיימים ברחבי העיר רחובות .
מרחב התיעוד שנבחר הוא של היישוב, בגבולות שהתעצבו עד לשנת 1950, השנה בה הפכה רחובות לעיר.
הבתים מתועדים הן בצילום והן על גבי מפה.
כל בית מצולם ממספר כיוונים וכן בתקריב לפרטים במבנה.
את הבתים מצלם ד"ר יואל פיקסלר, ממתנדבי הארכיון, והתצלומים עולים לאתר הארכיון לפי הכתובת המדויקת.
הפרויקט הוא מיזם מתמשך - התמונות ופרטים על הבתים ימשיכו לעלות באתר ובמפה לאורך כל שנת 2017 .

הפועלים - עלייה ראשונה
רקע

 הפועלים הגיעו למושבה רחובות כבר עם הקמתה ב- 1890.  פועלים אלה  עלו לארץ ישראל עקב החמרה נוספת במצבם של היהודים ברוסיה וגזירות שהוטלו עליהם. גל עליה זה כונה "עליית הבהלה" של ימי טיומקין, במהלכו עלו כ-5,000 יהודים, מרביתם פועלים.
כבר בימיה הראשונים, ראו מייסדיה של המושבה חשיבות רבה בהעסקתם של פועלים יהודים. הם ביקשו להראות כי גישתם, השונה מהמקובל בשאר המושבות, נכונה ותביא הצלחה בבנייתה של מושבה צעירה ועצמאית. ולדברי יעקב קרלינסקי  : "כי יכירו וידעו כל רואי רחובות בהיבנותה ובהינטעה, כי אפשר לייסד אחוזה ממסד עד הטפחות דווקא בפועלים מקרב אחינו השוקדים על מלאכתם וחרוצים הרבה יותר מפועלים אחרים".
לוין אפשטיין , שעמד בראש ועד המושבה בעשור הראשון להיווסדה, מתח ביקורת על פקידות מושבות הברון. לדבריו העדיפה הפקידות להעסיק פועלים ערבים, ובהתנהגותה אף השחיתה את הפועל היהודי כאשר שילמה שכר שווה לכל הפועלים היהודים - "לא היה הבדל בין פועל הגון ושאינו הגון, בין חרוץ ובין עצל". הם ראו בשכר כעין קצבה המשולמת כנדבה, מכיסו של הברון.  ואילו גישתם אל הפועל הערבי היתה שונה- הם שילמו לו שכר "לפי ערכו של הפועל וערך פעלו". לא עלה על דעתם כי "הם עצמם השחיתו את פועל היהודי ויביאוהו לידי עצלות".
ברור כי להעסיק פועלים ערבים, היה יותר קל מאשר להעסיק אנשים יהודים שבאו מאירופה, הוסיף ואמר: "...אבל מה יכלו לעשות הפקידים, שהברון דרש מהם שיעסיקו פועלים יהודים דווקא? כדי לעשות נחת רוח לאדונם העבידו גם מקצת הפועלים היהודים".
גישתנו תהיה שונה, הסביר לוין אפשטיין: "...אצלי לא יהיה שכר אחד לכל פועל, ולא יהיה שכר מקסימאלי. כל פועל מחיר עבודתו יקבל. אנחנו נשלם לאיש איש  כערך פעלו, למרבה-נרבה, ולממעיט- נמעיט. איש כפרי עבודתו ישולם לו...- " כדאי לנו לשלם מעט יותר לפועל היהודי, כך גם נגדיל את בטחונה של המושבה. הגישה הוכיחה את עצמה. כעבור זמן קצר נוכחו כולם לדעת כי הביאה תועלת לפועלים ולמעסיקים. "נמצאו מן הפועלים שהשתכרו כפלים ויותר ממה שהשתכרו בעבודת הברון. ואחרי כל זאת עלתה לנו הכשרת דונם אחד בחלק העשירי ממה שעלה לפקידות הברון". כתב לוין אפשטיין בזיכרונותיו.
 
תנאי החיים של הפועלים
    
שלא כמו במושבות אחרות, ברחובות, כבר מההתחלה, היתה דאגה לתנאי המחייה והמגורים של הפועל היהודי, והתפתחה מערכת יחסים טובה בין הפועלים לבין האיכרים. מספר לוין אפשטיין: "...החלטנו להעביד במושבתנו פועלים יהודים במספר האפשרי. קודם כל הזמנתי לעבודה ממושבות אחרות פועלים אשר בקשו עבודה, בעת הראשונה לא יכולתי להעביד אותם במספר רב, מחוסר בתים ברחובות, להושיב בהם פועלים יהודים. אולם הם היו נכונים גם לישון בחוץ תחת כיפת השמים ובלבד שיעבדו ברחובות. הם היו שבעי רצון לעבוד בין אנשים היודעים להעריך את עבודתם ואת מסירותם, היחסים בין הקולוניסטים ובין הפועלים היו לבביים וידידותיים, הרבה יותר ממה שאפשר לשער....". " גם בעת שמחה וגם בעת אסון כולנו היינו חברים". "...בנינו שני צריפי עץ גדולים, ששימשו מקום לינה לפועלים, חינם, ולא היה עליהם לשלם שכר דירה. מלבד זאת הקימונו, בניין גדול למטבח בשביל הפועלים. הכלים, והמכשירים הנחוצים למטבח וקרן תמידית קצבה 'מנוחה ונחלה' לקנות כל צרכי אוכל נפש. מלבד זאת נתנה רחובות מרפא חינם לפועליה, יהודים כערבים, כמו מן המושבות של רוטשילד. כל פועל היה מקבל את ארוחותיו על חשבון שכר עבודתו, שהיו משלמים אחת לשבועיים. היו חובות של פועלים שעזבו את המושבה ולא שילמו. חברת "מנוחה ונחלה" כיסתה את חובם...".
מר יצחק כהן, מראשוני פועליה של המושבה, מספר כי בימים הראשונים, בטרם הוקם המטבח, צבאו המוני פועלים על חנות אחת קטנה, שסיפקה תה ולחם. מיחם גדול הועמד ברחוב ממש , הפועלים הנחפזים קיבלו תוך עמידה, לפני צאתם לעבודה, תה מן המיחם וכיכר לחם. הקמת הצריף, שנועד למטבח הפועלים ונקרא בפי כל ה"שאלאש", היה מאורע שהוחג ברוב התלהבות. העיתונות של אותם ימים מספרת, כי לחנוכת הצריף נהרו אורחים רבים, גם מיפו והסביבה. ואותו מטבח שימש גם מעין מועדון לפועלים. כאן נתרכזו לאחר העבודה, כאן נערכו האסיפות, ובאחת מפינותיו התכנסו לתפילה. וכך, אחרי חדשים מועטים שימשה רחובות מרכז לפועלים עברים, הגדול ביותר באותה תקופה.
כדי שלצד העבודה העונתית יוכלו הפועלים לקיים משק קטן של ירקות, חלב וביצים גובשה ההצעה ליישב חמש משפחות בשכונה מיוחדת. לוין אפשטיין כותב על כך בזיכרונותיו: "בעשרה לינואר 1897 שלחתי מוורשה ל"עזרא" בברלין את מכתב הוועד ואמרתי שאין אני יכול להסכים לדעת חברי מטעמים אלה: ראשית, אין אנחנו יכולים להכניס אנשים חדשים לרחובות בלי הסכמת הוועד הרחובותי, והוועד מקפיד מאוד בנוגע לסיפוח קולוניסטים חדשים. שנית, התכנית הערוכה מכוונת כלפי פועלים שעובדים וגרים ברחובות זה מכבר, שהצטיינו בעבודתם ובהנהגתם, באופן שאנחנו יכולים להיות בטוחים שימצאו עבודה ברחובות במשך כל השנה, בכל הנוגע למידת הקרקע שתנתן להם, בדבר הבניינים שיבנו ואמצעי העבודה שינתנו להם...", " נחברו חמש משפחות הללו: זלמן אייזנברג, זאב אלטושלר, קלמן גבריאלוב, מרדכי גורודיסקי ופנחס אושרוב. חמש משפחות הללו עבדו את אדמתם במסירת נפש ממש, ויהי להם לצרכיהם די חלב וביצים וירקות, גם עצי פרי נטעו ולא ידעו מחסור. לאט לאט השיגה ידם להרחיב את גבולות נחלתם, ומהם נעשו קולוניסטים גמורים".
 
התארגנות הפועלים 
 
באותם ימים של בראשית, היו במושבה חיים ציבוריים ערים. הפועלים חיו אז חיים משותפים: יחדיו היו בעבודה, ביציאה אליה ובשיבה ממנה; יחדיו היו במטבח המשותף, ובשינה בעליית הגג ובפינות אחרות. על לכידותם וגיבושם של הפועלים כקבוצה בעלת מוטיבציה ומורל גבוה מביא לוין אפשטיין בזיכרונותיו את רשמיו של הרב יעקב מאז"ה מביקורו במושבה: "בעמדו אתי על ראש גבעה קטנה ובראותו את קבוצות הפועלים השונות בבואם מן השדה- משגיחים לפניהם, מכשירי עבודה על שכמיהם, והם שרים שירי עבודה ארץ ישראליים- זלגו עיניו דמעות מרוב שמחה והתפעלות".

בשנת תרנ"א (1891) נוסדה "אגודת אחים"או "הסתדרות העשרות" על ידי קבוצת פועלים בני רחובות ומקצתם פועלים מנס ציונה הסמוכה. בגרעינה הראשון היו אפרים חרל"פ, חיותמן, נוח שפירא (המשורר), אלטשולר, צבי קליינר ואחרים. השם הראשון- "אגודת אחים" מעיד על מהותה, השני - "העשרות"- על המבנה הארגוני. חוליית היסוד היתה בת עשרה חברים, שחבריה קשורים בקשרי אחווה. כל פועל חיפש לו חברים כלבבו מקרב מחנה הפועלים הגדול והציעם להסתדרות, ובטרם נתקבל המועמד תהו על טיבו ובחנוהו אם ראוי הוא לכך. סיפר חרל"פ: "תפקיד שר העשרה היה לדאוג להעשרה שלו בכל, דאגה לעבודה, להשכלה, לחינוך וללימוד העבודה. הוא היה מוליכם כל בוקר לעבודה, בשירה וברינה, מכניסם לשורות העבודה בשדה, על פי רוב בעבודת ה"בחר" לעקירת יבלית, וברגעי המנוחה מן העבודה, היו מספרים לעולה החדש על ענייני ישוב א"י, מחזקים ומעודדים אותו, לפנות ערב שבים הביתה בשירה וברינה, השר הולך לפניהם, וכולם אחריו...".

אהרון אייזנברג  כותב בזיכרונותיו:"יסדתי הסתדרות חשאית מבין הטובים והמשכילים של הפועלים, שהם יהיו המסדרים האחראים, לנהל את שאר הפועלים ולשמור ביחד על מוסדותיהם, כמו המטבח, בית החולים, הספרייה הקטנה וחינוך הילדים של בני המשפחות...". שם ההסתדרות היה "אגודת העשרות". העבודה היתה רבה וסידרנו שרי עשרות, שרי חמישים ושרי מאה, במשמעת חזקה, צבאית וסודית, הן מפני הפקידות, שהיתה מתנגדת לזה והן מפאת אי האימון, כמו שנוכחנו במשך הזמן, גם מצד יתר הפועלים, שלא ירגישו במנהלים שעליהם. איחדתי שמונים איש מהטובים והנוחים ביותר, והם היו הרוח החיה במחנה הפועלים... הם קיבלו תחת ידם את ההנהלה והסדר במטבח, את בית החולים והשמירה במושבה. השומרים היו מתחלפים בכל משמרות הלילה, כדי שיהיה להם זמן לנוח מעבודת היום. את שכר השמירה היו מוסרים להוצאות בית החולים...".

פעולות אלה מעידות על ראשית התגבשות הכרה מעמדית פועלית בארץ. חיותמן ציין ששאלת הפועל בארץ ישראל מיוחדת ושונה מזו של שאלת הפועלים באירופה, שהם ואבותיהם פועלים, ואילו בארץ ישראל גדלו על מסחר והשכלה ורק מחיבתם לארץ הקודש ומיאוסם בחיי גלות - "עזבו את ארצם ובאו הנה למצוא פה חיי מנוחה ושלוה, חיי איכר עובד אדמתו, אשר לזה כמהה נפשם... ". הוא יצא במילים חריפות נגד המתיישבים בעלי ההון. הפועלים בתקופה זו, ראו בעבודתם שלב מעבר להתיישבותם כאיכרים.
 
הפועלים והגנת המושבה

פועלי רחובות, ואנשי "הסתדרות העשרות" בראשם היו חוט שדרה בהגנת המושבה. כאן בולט כבר היסוד האידיאי שבהגנה, המתבטא בשם ההסתדרות וסמליה, בצורות ארגונה והיערכותה ואף בחיי היום יום. בהדרכת ה"עשרות" היו פועלי רחובות ערוכים להגנת המושבה. ערב ערב לאחר העבודה, היו מתאמנים לפי נוסח הימים ההם, הכלי העיקרי להתגוננות היתה האלה או הנבוט הבדווי. לאחר מכן הובאו גם כמה רובים פרימיטיביים. הבחורים היו משתתפים באימונים אלה, שהיו משולבים בתמרונים, באזעקות, לרוב מדומות, בחצות הלילה, לבחינת כושר ההיערכות של הכלל הפועלי בשעת התקפה. מציאותם של מאות פועלים עבריים במושבה נסך בה הרגשת ביטחון, והיו מהלכים ללא מורא ביום ובלילה, בסביבה שוממת, שהיתה מאוכלסת מאהלים של שבטי בדווים. הפועלים היו ממלאים את תפקיד השמירה בהתנדבות ושכר השמירה קודש ל"קופת חולים" (חברת ביקור חולים) שדואג אחר לא היה לה.


היחס בין הפועלים לאיכרים   

סופרי העלייה הראשונה, בני אותה תקופה, ובהם משה סמילנסקי, העלו לא אחת על נס את היחסים האידיליים ששררו בין פועלים לאיכרים במושבות בימי העלייה הראשונה, בעיקר ברחובות.

לניגודים המתעוררים בכל עת ובכל מקום בין פועלים לבין נותני לחמם, ושהיו גם בארץ אין אנו מוצאים ביטוי בעיתונות של התקופה. לעומת זאת, לדברי אפרים חרל"פ לא היו היחסים בין הפועלים לבין הפקידות ברחובות מתוקנים ביותר, והפועלים גם נלחמו בפקידות הוואראשית של "מנוחה ונחלה" , והוא מספר על מחלוקת שפרצה בין הפועלים לבין הפקידות בגלל שכר עבודה. מסופר על סכסוך נוסף שפרץ אחרי מות י' קרלינסקי "ידיד הפועלים" , בעקבותיו סגרו את "בית המבשלות".

ברשימה פיליטונית, שהתפרסמה בכתב העת 'חבצלת': "על שפת הים" מאת הירושלמי, מסופר על סכסוכי פועלים עם הממונה על המטבח מטעם הפקידות, "ונעש יד אחת לבלי לכת לעבוד עד כי תמלא משאלותינו" (חבצלת, תרנ"ב גל' 48), ובעקבות הסכסוכים גם מפטרים את רוב הפועלים.

באסיפה הכללית השנייה של התאחדות המושבות (1901) נבחרה משלחת לגולה להשתתף באסיפה הכללית של 'חובבי ציון' שעמדה להתכנס באודיסה. זאת, במלאות עשר שנים לאישור תקנות החברה, ע"י שלטונות הרוסיים.

אסיפה כללית של חובבי ציון, נתכנסה בפברואר 1901, במעמד מאות משתתפים (63 צירים מרחבי רוסיה ו- 500 קרואים) וארכה שבוע ימים. המשלחת מא"י היתה מורכבת משלושה פועלים: א' חרל"פ ז' גיסין וא' קומרוב ושלושה באי כוח האכרים: מ' סמילנסקי, ש' אוסטאשינסקי וי' גורודיסקי, והיא טבעה את חותמה על מהלך האסיפה. בדיון על המצב בישוב באה לידי ביטוי מובהק שאיפת איכרי א"י ופועליה לחסל את האפוטרופסות (של הברון רוטשילד) ולתת עצמאות למתיישבים.
תביעתם של הפועלים בשכלול 103 משפחות פועלים, העובדים בארץ את האדמה למעלה מחמש שנים. דרישתם "חירות גמורה" למתנחלים. עדיין הם משלים את נפשם בתקוות נפרזות בנוגע למכסת הקרקע ושיעור התקציב שהם זכאים להם: 400 דונם למשפחה ונוסף 15,000 פרנק.
 
מספר הפועלים ברחובות    

לבד מהקבוצה הראשונה של הפועלים שהגיעה לרחובות בשנים הראשונות, היו במושבה כל השנים מספר קטן של פועלים קבועים, בשנת תרנ"ט (1889) היו בה 11 משפחות של פועלים, 50 נפשות מתוך 283 תושבי המושבה.
המשבר הגדול
עליית תר"ן- תרנ"א הוכתה מכה ניצחת, ובסוף תרנ"א נתחולל משבר, החמור ביותר שידעה העלייה הראשונה בכל שנותיה. היה במשבר זה כישלון מוסרי עמוק, המהלומה העיקרית ניחתה עם גזירות העלייה והקרקע, שנתחדשו ע"י השלטונות התורכים, ובעקבותיהן אירעה מפולת, שקברה תחתיה תכניות, מפעלים, ואנשים, הון רב ירד לטמיון.
ברחובות נפסק פיתוחם של הכרמים, ובטלה פרנסתם של מאתיים פועלים. החלה יציאה של פועלים מן הארץ, שהפכה למנוסה, ועולים שהגיעו לחופי הארץ גורשו.
שנות השפל תרנ"ב- תרנ"ט (1889-1882)
תנאי העבודה היו קשים, ולא היה סיכוי לפועל להבטיח את קיומו לו ולמשפחתו. עד ראשית העלייה השנייה, רבים נשרו, אך השאלה היתה איך הצליחו הנשאים להחזיק מעמד.
"לא הרי שנת תרנ"א כשנת תרנ"ב- השנה החולפת היתה שנת בוא בני ישראל בהמון רב בראשיתה וצאתם בהמון רב באחריתה", כך כותב יעקב גולדמן בקובץ "פרי הארץ" תרנ"ב בעריכת יעבץ. "...רחובות, שממאות פועלים לא נשארו בה אלא מאה בלבד, אנו שומעים בכל זאת דרישת שלום מעודדת"-  מתוך סקירתו של בינשטוק: "נחמד לראות את הצעירים האלה, המלאים כוח עלומים שבים אחרי בוא השמש משדות עבודתם, איש דקרו ומעדרו בידו, באים אל המושב בקול רינה ושפתם תביע שירות בשפת עבר. את המחזה הזה ראה כותב הדברים האלה בעיניו בבואו בפעם הראשונה לרחובות, לפנות ערב"
(מקור: משה ברסלבסקי, פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה, עמ' 167. בהוצאות הקיבוץ המאוחד תשכ"א 1961 )
מפקד כללי של פועלי ארץ ישראל
אחת הפעולות הראשונות של הסתדרות הפועלים, היתה עריכת מפקד כללי של פועלי המושבות בארץ, בשנת תר"ס. סקירתו של א' קומרוב, מזכיר "הסתדרות הפועלים" שפרסם את סיכום המיפקד ב-"ספר השנה, תרס"א: " רחובות- 26 פועלים, מהם 22 בעלי משפחות. בעונות מתות הפועל בטל מעבודה, ויש שהוא רעב ללחם. בין השאר מסופר כי עלתה שאלת הפועלים באסיפה כללית של כל איכרי רחובות: "אם יש להפועלים האלה רשות להתערב בענייני בית הספר, ועוד עניינים כלליים שאינם נוגעים רק אל אכרות בלבד, אשר משתתפים גם בהוצאות הדברים האלה, ודנו אותם בשלילה, בנתינת טעם, כי הפועלים זרים הם מהמושבה. ולכן אינם רוצים שיתיחסו אליהם". ועל כך מגיב א' קומרוב: " והפועלים האלה בעלי רצון כביר ורוח אמיץ, אשר כל רגב של אדמת רחובות וכל אבק מהרריה רטובה מדמם וחלבם- לזרים ייחשבו, צא טמא יקראו למו, שוללים מהם את זכותם לחוות דעה בעניינים שיש גם להם נגיעה בהם".
נבחרו חברי ועד להסתדרות הפועלים, שייצגו את שמונת הסניפים הגדולים ביותר. מרחובות נבחרו: אפרים חרל"פ וסגנו חיים יהודה הוכמן.
לאחר מספר שנים מסכם סמילנסקי את חשבון מפעל ההתיישבות בעלייה הראשונה:
על עבודתנו הקרקעית בארץ הוצאנו עד עכשיו לפחות 90 מיליון פרנק. גאלנו 0.2 של אדמת ארץ ישראל ונושיב עליה ביחד עם משפחות הפועלים והפקידים לכל היותר 1500 משפחה. נמצא שכל משפחה השייכת אל הקרקע עלתה לנו בסכום של 60 אלף פרנק. יש לנו כיום בערך 1000 אכרים, כל אחד מכלכל בממוצע שלושה משפחות ערבים, המקבלים מידינו בשכר עבודתם כמיליון פרנק מדי שנה בשנה. מן הסכום הזה לא חוזר ליהודים כלום. כי אין הפועל הערבי קונה מאת העברי העירוני.
אין ספק, מוסיף ואומר סמילנסקי, שמצב משקי ומוסרי זה של הישוב, לא זו בלבד שעקר רבים ובתוכם גם מבני האכרים, ילידי המושבות, מן הארץ, הוא גם גרם במידה רבה לשיתוקה של שאיפת ההגשמה ברחבי העם. מאז תר"ן- תרנ"א לא קמה תנועת מגשימים דוגמת הבילו"יים, או כדמות פועלי רחובות בראשית ימי המושבה.
 
מקורות
אפשטיין, לוין, זיכרונותי ,הוצאת אחים לוין אפשטיין ושותפם תל אביב, תרצ"ב
 
ברסלבסקי, משה, פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ"א, 1961
 
כתב העת "המליץ"